המנון לשמחה/ שפרה הורן
עם עובד, ספריה לעם

מאת דריה מעוז

אחרי שכתבה על זמנים אחרים ועל מקומות רחוקים ("חוויה יפנית"), או על חתולים ("חתולים, סיפור אהבה"), בוחרת הורן לראשונה לכתוב ספר עדכני ועכשווי מאוד, אולי מעט פוליטי.

ספריה של הורן היו בדרך כלל ציוריים, מעט סוריאליסטיים, כתובים בהמון חושניות. הסופרת שכתבה רבי מכר רבים בוחרת עתה, ברומן הרביעי שלה (ובהוצאת הספרים השלישית במספר, אחרי שפרסמה גם במעריב ובקשת) להתחבר למציאות העכשווית. קשה כנראה להיות ירושלמית ולא להיות מחוברת לפחד המשתק שאוחז בתושבי הבירה לנוכח פיגועים חוזרים ונשנים שבאחד מהם נפגעה גם ידידתה של הורן, הסופרת צרויה שלו.

הורן לא נשארת אדישה לאירועים והפעם היא בוחרת לעקוב אחרי חייה של יעל שהייתה עדה לפיגוע באוטובוס שנסע לפניה. יעל הייתה במכוניתה ולא נפגעה פיסית, אך הפגיעה הנפשית וההלם אינם נוטשים אותה עוד זמן רב לאחר מכן, ובעיקר המראה של אותה ילדה שהציצה אליה מהאוטובוס, רגע לפני שנהרגה.

צירוף מקרים מזוויע מגלה שהילדה, שהיא בעצם ילד, היה בנו של מכר של בעלה - גבר חרדי, ששכל גם את אשתו באותו פיגוע. יעל כנראה מבלבלת בין רגשות אשמה למשיכה, ומתאהבת בגבר הזה, שאת ידיו היא מדמיינת מלטפות את גופה. אפשר להבין אותה. בעלה, נחום, מענה אותה ומתעלל בה. היא נישאה לו שלא מתוך אהבה, והוא כנראה דואג להחזיר לה על כך. ברור לנו כבר מראשיתו של הספר שהוא מנהל רומן מאחורי גבה, אך היא מגלה אחרונה, כמו תמיד.

בצר לה היא מתאהבת בבלתי אפשרי - בגבר שיש לשבת אתו בדלת פתוחה למניעת ייחוד, שבנו ואשתו לא משים ממחשבותיו, שמקפיד על קלה כחמורה.

זהו ספר על הרבה דברים. על חברות בין נשים (עם נחמה, שכשמה כן היא - מנחמת), על הורות, ועל קריירה של אשה צעירה, דוקטורנטית לאנתרופולוגיה. זהו גם ספר על גישור בין דתיים לחילוניים בעיר שסועה ורווית עצב ושכול, על התנהלות בצל אימת הפיגועים ועל ה"חיים שממשיכים למרות הכל". אבל בעיניי זהו קודם כל ספר על אהבה שהחמיצה, על זוגיות שיכולה לרוקן אדם ולהתישו, ועל הצורך לסבול למען הקשר, גם כשהוא מכאיב. קשה שלא לחשוב שהורן מדברת מניסיון אישי - ניסיון של חיים לצד בעל כזה, שעליו סיפרה בעבר בראיונות. אך לספר הזה, כמו גם לחיים של הסופרת, יש סוף טוב בדמות גבר חדש ושונה מאותו בן זוג מנוכר ומתנשא.