מה שאין לי/ מיה לוי-ירון/ הספריה החדשה

מאת דריה מעוז

במחצית הראשונה של חייהן מתעסקות הנשים הישראליות בחתונה וברווקות שלהן, ואילו במחצית השנייה, אחרי שמצאו גבר כלבבן, הן עסוקות בבגידה עליזה בו. כך, בכל אופן נדמה כשקוראים בשנים האחרונות ספרים שכותבות נשים ישראליות.

קארין ארד, הנציגה הרשמית של הרווקות התל אביביות בנות השלושים פלוס מינוס, פרטה את רווקותה לטורים בעיתון ולספרים. נדמה ממה שעולה מכתביה שאם אחת כמוה או עשרות אלו שקמו לחקותה יצודו סוף סוף גבר שייאות לשאת אותן, הן לא ישכחו לו לעולם את החסד הגדול שעשה עמן. אבל לא.

עשר שנים אחרי זה, כשהן בעשור הבעייתי שבין ארבעים לחמישים, נתקפות הנשים צורך לבוא כיבוש לרענן את חיי הנישואין שלהן. זה לא שהבעל בוגד, מתאכזר, מתרחק. לא, לא. ברוב המקרים מדובר בגבר נעים, רגיש, תומך, בעל טוב ואב למופת. משעמם, נו.

הגבר האחר - החמקמק, הבלתי מפוענח, האכזרי לעתים נתפס כהרבה יותר מעניין.

ראינו את זה אצל צרויה שלו ב"חיי אהבה" ואצל שלי יחימוביץ‘ ב"אשת איש" ועכשיו באה מיה לוי-ירון וממשיכה את דרכן. "מה שאין לי" מספר על הניסיון הנואש לחפש את מה שאין בחיים, ולהתמקד בחצי הכוס הריקה.

אמצע החיים הוא שלב בעייתי, אנחנו יודעים, ולא רק נשים סובלות בו מקוצים בישבן. אבל במקום לתעל את חוסר השקט, התסכול וחשבון הנפש להגשמה עצמית בקריירה, למשל, בוחרת לוי-ירון כמו קודמותיה לספק את החסך הזה באמצעות רומן מהצד.

משהו מאוד הרגיז אותי בספר הזה, וכשקראתי אותו חשתי התנגדות והתמרמרות.

מאוחר יותר גיליתי שאני לא היחידה. גם בנשים אחרות הוא עורר תחושות דומות. במשך זמן רב ניסיתי להבין מדוע מעורר הספר את כעסי, ולמה כל כך קשה לי לקרוא בו. עם התקדמות הקריאה הבנתי את הסיבה העיקרית - הספר מאוד מיושן ומקומם בתפיסה המגדרית שהוא מציג.

הבעל של גיבורת הספר הוא הגבר המפרנס והעסוק ואילו הגיבורה של לוי-ירון לא עושה הרבה, רק מתעסקת בדברים שהיא עצמה מגדירה כ"נשיים", דבר שערורייתי כשלעצמו כשמדובר בשנת 2004. דוגמאות? בבקשה. "…כל מה שהספקתי לעשות, אחרי שהשלמתי בנס את הלימודים באוניברסיטה, היה לעבוד בכל-מיני עבודות מזדמנות שמתאימות לנשים, הייתי מזכירה ומרכזנית ומלצרית ומנקה…" (עמ. 117). ובמקום אחר: "…מי שלימדה אותי את שפת האמהות שלא ידעתי, וחינכה אותי מחדש, הכניסה אותי לאט ובעדינות לרזי הפרטים הקטנים שאלוהים ממין נקבה נמצא בהם. מתכוני בישול ווילונות תחרה ומפיות רקומות…(עמ. 171).

צילה, אותה גיבורה שעיסוקים "נשיים" בשבילה זה בישול, וילונות תחרה וניקיונות, נוסעת עם בעלה והילד לתקופה ארוכה ללונדון. ימיה שם דומים. היא מביאה את הילד לבית הספר, מחזירה אותו, ובין לבין קצת מבשלת, מעשנת ושותה, ובעיקר מתכתבת עם עדי, חברה קרובה שהשאירה בארץ.

כל בדל מחשבה, הגיג והרהור שעוברים במוחה המתרוקן מועלים על דף שמיועד להישלח אליה, ולעתים רק נכתבים בראשה ואינם מגיעים כלל ליעדם. את רצף השגרה המשעמם הזה קוטעת שכנה ישראלית אף היא - שרה-סוּ, שביחד הן לוקחות את הילדים בכל בוקר לבית הספר ומשוחחות על עניינים נשיים כמו קניות בסופר.

לסו הזו, שצילה כרוכה אחריה, יש בעל - ירמי, צייר כושל ופלרטטן מקצועי, שכבר שנים בוגד באשתו. אלא שצילה אינה מבחינה בכל אלה. היא פורחת תחת מבטיו העורגים ומשפטי הפלרטוט הנדושים שלו, ונכנעת בקלות מדי לחיזוריו העיקשים, הקלילים, שלא משדרים שום התרגשות או בלבול.

בתוך סיפורה של צילה שזורים קטעים בדפוס שונה המביאים את סיפורה של אמה - דבורה, שלאט לאט דועכת בספר אל מותה בעוד בתה עולה כפורחת הרחק ממנה ולא מודעת כלל למצבה של אמה. נקל להבין מאין ירשה הבת את הפסימיזם שלה. "מה שאין לי זה מה שיש לי" ממלמלת האם ובזאת מסכמת את משנתה על החיים.

הקטעים על האם קצת מיותרים לטעמי. הם מביאים את סיפורה של אשה אחרת, שדרכה אולי אפשר ללמוד על הגיבורה, אבל הם ברובם משמימים. עם זאת השפה שלהם יותר מתוחכמת וגבוהה מזו של שאר הרומן. "בבוקר המחרת קמה דבורה…ומיינה בהקפדה את המתים שלה…גם את שארית החיים שעוד תמות לה" (עמ. 61) הוא משפט יפהפה לדוגמא שמופיע באחד הקטעים הללו.

סופו של הרומן הזה מפתיע ומעניין, ואם צלחתם את מאה וחמישים העמודים הראשונים, כדאי להמשיך ולקרוא. צילה מזמינה ללונדון את חברתה עדי, שהיחסים אתה (וגם עם סו אגב) נושאים מאפיינים לסביים לטנטיים, וביחד עם בעלה והמאהב שלה הם נוסעים לווילס. מסתבר שרביעייה יכולה להיות הרבה יותר מעניינת מהשלישייה הספרותית הסטנדרטית, בעיקר כששני הגברים של צילה מפנים את כל תשומת לבם לחברתה הפלרטטנית. רק אז מבינה צילה דברים שהייתה צריכה להבין כבר מזמן.

ספר מעצבן אמרנו? אבל כשספר מצליח לעצבן כל כך סימן שיש בו משהו.

מועד פרסום: 14/2/05