בסמטה קטנה שמחברת בין מדרחוב בן יהודה לרחוב שמאי במרכז העיר, התקבצו כשמונים איש, בניהם גם אנשי אצ"ל ולח"י. "ירושלים פורעת היום חוב של כבוד לאחד מגיבוריה", אמר חיים קורפו, בעבר, שר תחבורה בישראל, שיחד עם ראש העיר חשף שלט רחוב. "נתיב הרכבל". שם, שמאחריו מסתתר סיפור חייו של אוריאל חפץ, מי שהגה ופיתח את הרכבל הסודי, שחיבר בין דרך חברון להר ציון. 

במבנה הרכבל עצמו, פועל היום מוזיאון, שזהו סיפורו. 

הקשר בין הר ציון וחלקה המערבי של ירושלים בעת מלחמת השחרור היה באמצעות מנהרה צרה שנחצבה במורדות המערביים של ההר והגיעה לשכונת ימין משה. מנהרה זו אפשרה אמנם העברת אספקה להר ופינוי הפצועים ממנו, אך יעילותה הייתה מוגבלת. לא ניתן היה להעביר דרכה כמויות גדולות של ציוד. פינוי הפצועים התנהל באיטיות והיה כרוך בנזקים מחמת הטלטול. הפתרון לבעיות הללו הסתמן משהגה אוריאל חפץ בדצמבר 1948 את רעיון הרכבת האווירית להר ציון. בצופן הצבאי, כינו זאת "דרך אבשלום".

עקרה של התוכנית: כבל פלדה באורך כ-200 מ‘ שנמתח מעל גיא בן הנום וקשר בין העמדה הישראלית בבית החולים סנט ג‘והן (בדרך בית לחם, סמוך לסינמטק של היום) לעמדה בהר ציון. לרכבל שגובהו המקסימלי מעל לגיא היה כ-50 מטרים, הוצמדה קרונית בעלת כושר משא של כ-250 ק"ג.

חוליה של שלושה חיילים בכל תחנה הייתה אחראית על ההפעלה הידנית של הרכבל. משך הנסיעה לכל כיוון היה שתי דקות. הנסיעות התבצעו בלילות כדי להעלים את קיום הרכבל מחיילי הלגיון. במשך היום, הורד הכבל עד לקרקע ולא נראה. כחצי שנה היה הרכבל בשימוש סדיר, אך נשאר כשיר לפעולה עד מלחמת ששת הימים מחש שיהיה צורך להשתמש בו שנית, אם ינותק הר ציון בעת מלחמה. דבר קיומו נשמר בסוד ונחשף לראשונה בשנת 1972.

אוריאל חפץ, מתכנן ובונה הרכבל נודע בהמצאותיו המתוחכמות ובכושר האלתור הטכני שלו. חפץ היה מפקד חיל ההנדסה של האצל ואחר כך עוזר קצין הנדסה בחטיבת עציוני בצה"ל, תפקיד שבמהלכו תכנן ובנה את הרכבל.

על המצאותיו ותרומתו למערכת הביטחון בתקופה שאחר כך, זכה בשנת 1973 בפרס לביטחון ישראל. אוריאל נודע גם בגבורתו האישית. זכה לאות המופת על חילוץ פצועים תחת אש במלחמת יום כיפור ובצל"ש הרמטכ"ל על חילוץ תלמידים מידי מחבלים במעלות, פעולה במהלכה נפצע קשה.

נתיב הרכבל. שם חדש לסמטא 

המוזיאון, היום ופעם (צילומים: קליק נט)

תולדות המבנה. המבנה הוקם בשנת 1882 ביוזמת הדוכס מקנט, אביר מסדר סנט ג‘והן, כבית חולים למחלות עיניים שנפוצו באזור.

שנים רבות שימש מוסד יחיד בתחומו בארץ ישראל ובמרפאותיו נתנו שירותי חינם לבני שלוש הדתות, תושבי הארץ והארצות השכנות. במלחמת העולם הראשונה נסגר בית החולים ומרתפיו הפכו מחסן נשק לצבא התורכי.

בתקופת המנדט התרחבה פעילותו ונוספו לו שני אגפים, דרומי ומערבי, המשמש כיום כ"בית אות המוצר". במלחמת השחרור שמש המבנה עמדת הגנה ישראלית ואילו המרפאות הועברו לעיר העתיקה. אחר כך, פתח המסדר בית חולים חדש בשיח ג‘ראח. בשנת 1964 נרכש מכלול המבנים על ידי מנהל מקרקעי ישראל ונמכר ליזם פרטי.

שרית חפץ פומרנץ, בתו של אוריאל, נאמה לזכרו בטקס חנוכת הרחוב על שמו. בטקס, היא סיפרה עוד על יוזם הרכבל, מזווית אישית.

"אבא שילב בחייו שתי תכונות: כושר המצאה ואלתור בלתי רגילים מצד אחד ותעוזה המשלבת נכונות להקרבה אישית מצד שני. כושר ההמצאה שלו הוליד שורה ארוכה של חידושים טכניים אזרחיים וצבאיים, שעל חלקם התבססה פרנסת המשפחה ועל חלקם זכה באות המופת, בצל"ש ובפרס ביטחון ישראל למפעל חיים. השילוב בין כושר ההמצאה והתעוזה המבצעית החלו עוד בשנות העשרה שלו, כשיישם אותם בשירות האצ"ל בירושלים בבניית סליקים, בשיפוץ נשק ובפיתוח אמצעי לחימה תחת אפם של הבריטים. סליק אחד היה בבית המשפחה, שני בבית העסק המשפחתי, סמוך לסמטא שנקרא לזכרו, נתיב הרכבל.

את ה"סטאז‘" שלו באלתור מבצעי עשה במחנות המעצר באפריקה לשם הוגלה עם שאר חיילי האצ"ל והלח"י על ידי הבריטים. אמצעי המילוט שפיתח שם ושבזכותם הצליחו חלק מהעצורים להימלט ולחזור ארצה, הקנו לו את ההילה המקצועית שאתה החל את הקריירה הביטחונית שלו בצה"ל כקצין ההנדסה של חטיבת ירושלים.

קבלת הפנים המבצעית הראשונה שלו הייתה המצור על הר ציון.

עשרות לוחמים יהודים מחטיבת ירושלים נמצאו בשנת 1948 על הר ציון והיו בחוד החנית של המלחמה על שלמות העיר, מבודדים מאספקה ונתונים במצור. היה צורך דחוף ומיידי לפנות את הפצועים ולהעלות אספקה ותחמושת לבריאים. הירדנים צפו במתרחש דרך כוונות המקלעים שלהם. גישה רגלית אל ההר הייתה קשה ומסוכנת. מסוקים להנחתה על ההר לא היו קיימים. המצב היה קריטי.

אבא, קצין הנדסה, העלה הצעה למתוח רכבל מעל גיא בן הנום ולהעביר באמצעותו תגבורות ואספקה אל ההר. אבא מעולם לא ראה רכבל בחייו, ואף על פי כן במשך שבועות ספורים הצליח לתכנן, להשיג חומרים, כבל וחלקי מכונות ולבנות רכבל פשוט, יעיל ובעל תכונות ואינו נראה. הרכבל היה מוסווה בשעות האור על קרקע הואדי ונפרש במהירות ובשקט בשעות החשיכה, לדקות ספורות בכל מקום, כדי למלא את תפקידו. מכל העיר העתיקה, האזור היחידי שנשאר בידנו ולא נכנע למצור הירדני היה הר ציון.

האשראי שקיבל מצה"ל על המצב הזה, הוביל להזמנה הבאה שקיבל להציל הר: הפעם, את הר הצופים. הר הצופים נשאר בידנו כמובלעת בתוך השטח הירדני לאחר מלחמת השחרור. האזור לא היה מגודר, שכן שימש כאוניברסיטה ובית חולים ולא כמחנה צבאי וקיומו היה בסכנה מתמדת. האספקה להר נעשתה תחת עיניהם הבוחנות של האום והלגיון הירדני והייתה מוגבלת לפרטים אזרחיים והומניטריים שאי אפשר להתגדר בהם.

במבצע הנדסי חסר תקדים, תוך ניצול משאבים שנותרו על ההר מתקופת פעילותו כאוניברסיטה ובית חולים, הצליח להקים על ההר מפעל מאולתר לייצור גדרות תיל וקונצרטינות, דברים שמעולם לא יוצרו בארץ קודם. את מכונות הייצור תכנון בעזרת מומחי בית החרושת המגדר, והעביר מפורקות לחלקים קטנים בדפנות הכפולות של האוטובוסים המעלים אנשים ואספקה להר.

חומרי הגלם היו ברזלי בניין שנמצאו על ההר בשפע עקב פעילות הבנייה שהופסקה וחומרים כימיים שמצא במעבדות האוניברסיטה ושהותאמו למטרתם על ידי סגל המחלקה לכימיה של האוניברסיטה שגויסו למטרה זו כאנשי מילואים המשרתים על ההר. גם בריכת דגי הנוי של האוניברסיטה והתנור הגדול של בית הספר לרפואה גויסו לתהליך היצור. לבסוף נוצר ברזל בניין, בעזרת תנור מעבדה ודפנות כפולות של אוטובוס ובתוך בריכת דגים.

למרות שחי ופעל בירושלים, לא קיפח גם הרים אחרים, ובשנות החמישים התגייס לבנות רכבל סמוי נוסף, בצד המערבי של הר הסוסיתא ליד עין גב.

בגיל 51, במלחמת יום הכיפורים, הוביל אבא שיירת תחמושת ודלק תחת אש לחזית ברמת הגולן ובדרכו חזרה חילץ פצועים מטנקים פגועים, במכוניתו הפרטית. על כך הוענק לו אות המופת.

ב-15 למאי 1974 שמע בחדשות הבוקר על התקפת מחבלים בגליל. הוא השתתף בניסיון החילוץ של תלמידי בית הספר מצפת שנקלעו לפיגוע במעלות וקלט בזרועותיו ילדים מבוהלים שקפצו מהקומה השנייה של בית הספר. על פעולתו זו זכה בצל"ש הרמטכ"ל. בפעולה זו גם נפצע ושותק, ומאותו יום לא עמד עוד על רגליו.

נדרשנו על ידי העירייה לנסח בשמונה מילים, שתכתבנה מתחת לשם הרחוב על השלט, מה עשית אבא. בחרנו, מכל מה שעשית, ברכבל. אני משוכנעת שאתה מסכים. היום הרכבל אינו מסייע יותר אספקה ופצועים, אין צורך. הדרכים סלולות והעיר מאוחדת וההר בידנו וזוגות מטיילים יד ביד בגיא בן הנום ולפעמים נושאים את עיניהם למעלה ושואלים מה הוא הקו השחור המתוח בשמיים מעלינו. נענה להם שזה קו חזק כפלדה המסמל לדורות את הקשר שבין העורף והחזית. את הדאגה לחלוצים, את התושייה היהודית בעת מצוקה את היזמות של בודדים המשנים את ההיסטוריה ואת הגמול של העיר לגיבוריה שגם אם יתמהמה, בוא יבוא.

הנה, אנחנו כאן, אבא, חזרנו למקום שבו התחלת. פה היה מרכז חייך. כאן היה בית החרושת ופה בהמולת בתי הקפה שרבטת את מרבית המצאותיך על מפיות. אנחנו זוכרים מה עשית וגאים לראות שלא רק המשפחה, גם ירושלים שהייתה כל כך חשובה לך, אומרת לך תודה.

מאת כתב 02net

מועד פרסום הידיעה: 11:00  16/5/05